מצב חירום חברתי

אומר לי חבר שהעמוד שלי מבאס. שאני כותב בעיקר על פרידות וכאבים של הורים. ואני עונה לו שאם היה מקבל את הגלים של כאבים מצד הורים שנקלעו לסיטואציות משבריות, מכאיבות, משפטיות, מנתקות ומחרימות - היה חושב אולי הפוך, שאני לא עושה די כדי לזעוק את כאביהם של ההורים והילדים שאני זוכה לפגוש.

בעיקר הוא היה מבין מיד באיזה כאבים ילדים חיים היום, עד כמה מדובר בתופעה שמחייבת סוג של הכרזה על מצב חירום חברתי.

ולחבר אני אומר עוד, אל תתבאס. שתף. יש לך ודאי חברים בסיטואציה. שיידעו שהמציאות שלהם יכולה להיות הפוכה מהקיים, גם אם זה נראה להם כעת דמיוני וחסר סיכוי.

בעיניי, לראות כיום הורים בריבים זאת הזיה מוחלטת. במיוחד כאשר מצאנו מפתחות לפיצוח סיטואציות. לא עם הצרות שיש ממילא בחיים. לא עם ההשלכות של מלחמות מרובות נפגעים, שנוצרות בינינו ומתוכנו.

אז ממש ההיפך. מרגיש לי שאני לא מדבר על זה מספיק. וכמה שיותר נדבר על זה ככה אולי משהו מהמגיפה הזאת ייפסק או יירגע.