גם אחרי שסיימנו את הנישואים - נשארנו ההורים שלה

גם אחרי שסיימנו את הנישואים - נשארנו ההורים שלה

כבר כמה ימים שהתמונה הזאת מולי על כל מסך ומעיפה לי מחשבות.

Dana Danos Darya Danos Ofek Mandil לפני 12 שנה עברנו דנה ואני ברבנות ואספנו גט. זה היה אחרי 18 שנות נישואים ו-7 שנות חברות שקדמו להן, ועם ארבעה ילדים ששנינו מוטרפים עליהם. סיימנו זוגיות. בנינו גשר לשני בתים. סיימנו את הפרק הזוגי-אינטימי בחיינו, חילקנו מה שהיה, עשינו חשבונות, והבטחנו לעצמנו שהילדים שלנו יגדלו בשני בתים שמחים, בהתחייבות.

המסע הפרטי שלנו הפך אותי למגשר משפחה, כי אנשים ביקשו להבין כיצד זה אפשרי מה שעשינו. היו כאבים. היו מחלוקות. היו דברים שכל אחד מאיתנו ראה אחרת. אבל דבר אחד לא הסכמנו להחיל על עצמנו - שאנחנו מגורשים. שהילדים שלנו יחוו את השורש המאיים הזה בחייהם, כטראומה נמשכת. ודאי לא מגורשים בשום הקשר מהילדים שלנו.

מאותו היום בו הפרדנו מיטות - 5.12.2014, עשינו את מלוא המאמץ (הטבעי, שזה כמו אפס מאמץ), כדי שבתנו הכלה והאחים שלה יגדלו הכי שמחים שאפשר. לא ילדים שנולדו לגן עדן וגורשו ממנו. לא ילדים של סכסוך ומתחים. לא ילדים שנכפה עליהם להחזיק על הלב שלהם סיפור של שני מבוגרים.

והשבוע עמדנו עם הילדה שלנו דריה, ביחד, בדרך לחופתה. אמא בכתף ימין. אבא בכתף שמאל. ובאמצע היא, הכלה הכי שמחה שיכולנו ללוות לטקס כלולותיה. ובתמונה הזאת נמצאת מבחינתי ליבת העיסוק שלי במשפחה ובגישור בין הורים. לתת לילדים ביטחון יסודי באהבתנו אליהם, שאינה תלויה בדבר. לא את הביטחון שאבא ואמא יחיו יחד לנצח (עובדתית זה לא יקרה). לא את הביטחון שלא יהיו מורכבויות בדרך. כי לבטח יהיו. גם לא את הביטחון שהחיים תמיד יסתדרו בדיוק כפי שתכננו. מתכוון לביטחון מסוג אחר: שגם אם הזוגיות של ההורים הסתיימה - ההורות שלהם לא הסתיימה.

״אני מודה לכם בשם המין האנושי על שהתחברתם למספר שנים״, אני פותח שיחות עם הורים, ״שניים מתוך שמונה מיליארד, על מנת להביא המשך לקיום של בני האדם. תודה כנה מעומק הלב. עכשיו אפשר להתחיל לדבר את הפרטים של איך אתם עומדים לנהל חיים הכי שמחים שאפשר משני בתי מגורים?״ והשבוע ראיתי (זכיתי לראות), את המתמטיקה הזאת מתרגשת על חיי.

מה הילדה לומדת מכל זה? (היא ובעלה הטרי, אופק שבא מהאופק, והאחים שלהם וכל החברים שלהם): א. שההורים שלה מטורפים עליה. והיא עליהם. וזה מה שדיברנו כל הדרך לחופה, עד כמה זכינו להיות משפחה והורים שלה. ב. שאנחנו שלמים עם הבחירה שלה, תומכים, מעודדים, אוהבים ומאושרים ביחד איתה על הבחירה שלה (אמרתי שם על הגשר: ״אני מאוד גאה בך על הבחירה שלך״). ג. שאנחנו אולי בכל זאת אוהבים אותה מעט יותר מאשר את עצמנו, עד כמה שזה מדיד. זה מדיד בחיוך שהיה על פניה היפות, כנראה. ד. שעמדנו בהתחייבות שלנו והבאנו אותה כזאת יפה, נפש ולב ומראה, למעמד הזה. ואת עצמנו. ה. שלזוגיות יש היבטים מגוונים, והשלכות נוכחות - הילדים. ויש לנו אחריות כלפיהם שממנה אי אפשר להתגרש.

ילד לא צריך להרגיש שהתגרש עם הוריו משפט שאני מבקש מזוגות לכתוב בפגישה הראשונה בתהליך לשני בתים, הוא: ״מה הייתם רוצים לשמוע מהילדים שלכם ביום חתונתם?״. הם בדרך לרבנות ואני מדמיין להם את המוח עם החתונה של הילדים שלהם. אז אחרי תשע שנים שאני שומע משפטי תשובה מההורים, חוויתי בעצמי את אותו הרגע, שתמיד היה נדמה לי רחוק, ולרוב לא אפשרי לראות אותו בעת המשבר / הפרידה / הכישלון / פירוק המשפחה (הכל לכאורה). כי הילדים קטנים, וחתונה לא נראית באופק. אבל האופק (!) מגיע וביום אחד פתאום יש מועד לחופה. איך תגיעו אליה? אחרי עשר שנים שרבתם בבתי המשפט? או אחרי דוגמה אישית והשראה שהבאתם, שגישרתם את עצמכם לחיים מאושרים יותר, כי הפרק שהיה ביניכם הסתיים בגשר ולא בבעיטה.

אפשרי ורצוי לסיים זוגיות ונישואים, בלי לפרק את בני המשפחה. ״כמה אנשים רקדו וכיבדו אתכם בחתונה שלכם? תכבדו אותם בחזרה ותדברו יפה אחד אל השני, כי גם אם הם לא כאן עכשיו, אתם עדיין חשובים להם. הם רקדו אתכם בחתונה שלכם. יכולים?״. משפחה משנה צורה. אבא ואמא אולי כבר לא ישנים באותו הבית ולא באותו החדר, אבל הילדים עדיין צריכים את שניהם בתוך אותו התדר. לדעת שזה בסדר לאהוב את אבא בלי לפגוע באמא או להתגעגע לאמא כשנמצאים אצל אבא. שאף ילד הוא לא שליח, לא מרגל, לא שופט, לא חוקר ובעיקר - לא בעל ברית של אחד נגד השני. זה נשמע פשוט כשכותבים את זה, יותר קשה לביצוע כשהלב פצוע. אבל אפשרי ותקף ועבר הלאה ומוכיח את עצמו שוב ושוב. ובעיקר פנימה כלפי עצמי בחיי.

הזוגיות היא הסיפור שלנו, גם סיומה. הילדות היא הסיפור שלהם. ״אפשר לסכם בינינו שמעכשיו אתם מתרכזים בלעשות לילדים שלכם זכרונות ילדות נעימים? ואת כל מה שביניכם תשאירו לחדר הגישור?״. מה שהיה בינינו - הוא שלנו. מי עזב. מי נפגע. מי איכזב. מי לא ראה את השני. מי חושב שהוא נתן יותר. מי זוכר את העבר אחרת. מי הפר אמון. מי רוצה די. מי התעלל במי. כל אלה יכולים להיות אמיתיים. הכאב אמיתי מאוד. אבל הילדים שלנו לא אמורים לשלם את החשבון עליו. להם יש סיפור אחר. כמו ימי הולדת שהם רוצים בהם את שני ההורים. ימי הורים. מסיבות סיום. חוגים וחברים. גיוס. שחרור. לימודים. אהבה ראשונה. חתונה. נכדים. והשאלה כעת להורים היא לא רק איך נעבור את הגשר לשני בתים, אלא איזה סיפור אנחנו מאפשרים לילדים שלנו לכתוב מכאן קדימה, עשור, שניים ויותר?

יש מחיר למלחמות שנמשכות שנים אני פוגש הורים שהכאב מהאירוע שהצית את המשבר קהה עם השנים, אבל המלחמה בין השניים נשארה. העלבון הפך לשיטה. שמות גנאי בנייד הפכו לשם הקבוע. הכעס הפך לשפה. הנתק הפך להרגל. הילדים סוחבים פציעות. סרבנות קשר. נטישות. ניכור הורי. וככל שחולפות השנים, האנרגיות האלה מחלישות ומסכנות את בריאותנו. ובינתיים הם גדלים. ואז מגיעים האירועים הגדולים. מי יישב ליד מי? מי יוזמן? מי לא יגיע אם השני יגיע? איך מחלקים את החגים? ומה נעשה בחתונה? ופתאום סיפור שהתחיל בין שני בני זוג לפני עשרים שנה עומד יחד עם הילד שלהם מתחת לחופה. בעיניי, זאת החמצה עצומה. לא מפני שנשואים לשעבר חייבים להיות חברים. הם לא. אבל הם כן יכולים ללמוד כיצד לעמוד זה לצד זו, בהשלמה, ולו בשביל ילדיהם, בשר מבשרם, ביום חתונתם.

פיוס אינו בהכרח חזרה ״דמיינו שאתם שני מנכ״לים של חברה בשם ׳הילדים שלנו הכי מאושרים בעולם בע״מ׳. נראה לכם אפשרי שאם לא תהיו בשיתוף פעולה אלא בשיתוק פעולה, החברה הזאת תצליח לממש יעדיה?״. יש נטייה לבלבל בין פיוס ובין חזרה לזוגיות. שני דברים שונים לחלוטין. אפשר לא לרצות לחזור לחיות יחד ובכל זאת לבקש חברות מכבדת שמאפשרת לנו לשבת ביחד לשולחן השבת והחג. אפשר לא להסכים על העבר ובכל זאת להסכים על העתיד. להתקדם. לשח-רר אחיזות ודפוסים, ששברו בינינו כל תקשורת והביאו אותנו מלכתחילה לרצות שני בתים. אפשר לשמור מרחק ועדיין לשמור כבוד. אפשר לסיים כבני זוג - ולהצליח מכאן והלאה כשותפים הוריים. זה בעיניי אחד התפקידים החשובים של גישור. לא ״להילחם״ או ״להציל״ בכל מחיר את הנישואים. אלא כן להציל את מה שצריך להישאר אחרי שהם נגמרו - את החברות וההוקרה ההדדית על הבאתם לעולם וגידולם ביחד, את היכולת לדבר, לעמוד יחד ליד הילדים, לכבד את בני הזוג החדשים של כל אחד מאיתנו. להעניק ביטחון לילדים שהחגים והאירועים והמשפחה, בצורה המורחבת החדשה שלה, חיים בחברות ובכבוד וברצון להעצים ולשמח.

ואז מגיעה החופה החופה של דריה ואופק היא מתן תוקף לתוצאה של רעיון שאנחנו, הוריה, מדברים עליו כבר שנים. הלכנו לספר עליו לעדי אשכנזי לפני חמש שנים. והוא צומח גם עם החופה המרגשת שלהם.

לפני 12 שנה גישרנו את עצמנו לרבנות. השבוע הלכנו על גשר אחר. שלושתנו. והחזקנו לה את הידיים בדרך לחופה. אני מסתכל על התמונה הזאת ולא חושב שהיא מספרת סיפור על ״גירושים מוצלחים״ (אוקסימורון). אלא שהחיוך של הילדושי שלנו היה חשוב יותר בכל שלב משמעותי של קבלת החלטות, מהסיפור בינינו. יום אחד הריב ייגמר. התיק המשפטי ייסגר. כבר לא נזכור למה וכמה מילים שליליות החלפנו בינינו. והילדים, שאולי חלקם ברחו מאיתנו רחוק או לא בקשר משהו, ממשיכים לחיות. הם מתבגרים. מתאהבים. מתחתנים. מקימים משפחות משלהם. וראוי בעיניי שיידעו שכאשר יסתכלו ימינה - אמא שם. וכאשר יסתכלו שמאלה - אבא שם. ושגם אם הוריהם בחרו לפני שנים שלא להמשיך ללכת יחד כזוג, בשבילם הם עדיין מסוגלים ללכת יחד עוד כמה צעדים. עד החופה. על הגשר. אל האופק השמח. והרבה אחרי. כמה שיצטרכו.

תודה דנה. עשית איתם וגם איתי, עבודה מופלאה. ולדמיין עוד לפחות שלוש חופות כאלה.

לא יודע מי צילם.ה, וממש תודה.